מס הכנסה
מיסים כללי
מיסוי מקרקעין
מס ערך מוסף
משפט כללי
פסקי דין

ברנדס נתן


בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו
מס' תיק: עמ"ה 1064/00
בפני כב' השופטת ב. אופיר תום
המערער: ברנדס נתן
המשיב: פקיד שומה גוש דן
ניתן ביום: 18.11.2001


המערער: ברנדס נתן
ע"י ב"כ עו"ד שוחט עוזי

נגד

המשיב: פקיד שומה גוש דן
ע"י ב"כ עו"ד סמרה פרקליטות מחוז ת"א-אזרחי

החלטה

א. זוהי בקשה מטעם המשיב להורות על מחיקת הערעור נשוא בקשה זו, בעקבות הודעתו על ביטול הצו שסביבו נסב הערעור.
בבסיס הערעור עצמו, עמדה טענת המשיב לפיה לא היה בהכנסות שהוצהרו על ידי המערער בדוחותיו לשנים 1993-1996 (להלן - שנות הערעור) כדי לכסות את עלויות רכישת דירתו בבני ברק בשנים אלה, בסכום של כ-$188,000. הסברו של המערער, לפיו, מימן את רכישת הדירה בכספים שקיבל מאביו, תושב בלגיה, נדחה על ידי המשיב כבלתי מבוסס. כך, אף שלצורך תמיכה בהסברו הגיש המערער למשיב, את תצהירו של האב, בליווי מכתב מגורמים הקשורים לרכישת הדירה, המאשרים את ענין המתנה, ובליווי מסמכי בנק בלגיים, של Republic National Bank of New York (Suiss) בהם נרשמו העברות כספים בסכום של $120,000. העברות אלה יש להדגיש, לא נעשו לחשבונו של המערער עצמו, אלא לחשבונו של אחד, יצחק חזן, מישראל, ששאלת מיהותו נשארה עלומה לגבי המשיב.
הסברים אלה של המערער כפי שהובאו בפני המשיב בשלב ההשגה, לא הניחו דעתו לענין מקור מימונה של הדירה, והמערער נדרש לאששם בראיות נוספות, בהן, זימונו של אביו, נותן המתנה, שיעיד בעצמו על נסיבות נתינתה. משלא הובא האב בפני המשיב, הוצאה לו השומה נשוא הערעור דנא, בה הוסיף המשיב את עלויות הרכישה הנ"ל בסך $188,000, להכנסותיו המוצהרות של המערער בשנות הערעור.
מצב דברים זה שהוצג בפני במהלך הדיון המיקדמי בתיק, שנתקיים ביום 10.1.01, הניעני לחזור ולהציע גם אני, לב"כ המערער, לנסות ולזמן את האב אל המשיב, בטרם קביעת התיק להוכחות, שמא ניתן יהיה לחסוך בכך זמן שיפוטי יקר. מר שוחט, סבר שאין טעם לעשות כן, בהכריזו: "בית המשפט מציע שאביא את האב לפה"ש - אני לא אביא אותו" (עמ' 1 סיפא לפרוט'). לשיטתו, אין לצפות שפקיד השומה "ישתכנע מכל מאמץ שישקיע בנסיון לשכנעו".
לנוכח הכרזתו זו של מר שוחט, קבעתי את התיק להוכחות, שאליהן נתבקשו הצדדים לזמן כל עדיהם (ר', החלטתי מיום 10.1.01).
ביום 17.10.01, עם פתיחת פרשת המערער, עלה אביו של המערער, מר יעקב ברנדס, לדוכן העדים ואישש את כל טיעוני בנו, בפני. האיש, תושב אנטוורפן, שהעיד על חוסנו הכלכלי, סיפר לי, כי כל משאת נפשו היתה לעזור בפרנסת בנו האחד, שעלה ארצה והקים כאן משפחה ברוכת ילדים. עזרתו, כך הסביר, התבטאה בהעברה רצופה ושוטפת של כספים לכלכלת המשפחה, בדרכים שונות, כולל במפגשיו התכופים עם המשפחה בארץ ובחו"ל. במסגרת זו, כך הסביר, גם מימן לבנו את רכישת הדירה בבני ברק, וזאת, על ידי העברת אותם סכומי כסף לחשבונו של אדם ששמו יעקב חזן, ואשר היה כפי שנמסר לו, גיסו של הקבלן שממנו נרכשה הדירה.
דבריו של העד הרשימוני כדברי אמת, שלא נסתרו גם בעקבות חקירתו הנגדית על ידי עו"ד סמרה, בא כוחו המלומד של המשיב.
משהפניתי תשומת ליבו של מר סמרה, למהותה ולהשלכותיה של עדות זו של האב על הערעור כולו, ביקש להפסיק בשלב זה את שמיעת יתר העדויות, ולדחות שמיעתן עד לאחר שישוחח עם פקיד השומה בעניין (עמ' 6 ו-7 לפרוט'). לא נעתרתי לבקשתו זו של מר סמרה, בהבהירי לו, כי מאחר וכל העדים כבר זומנו לדיון, אין טעם לטלטלם פעם נוספת. הסברתי לו, כי הבירור עם פקיד השומה יוכל להיעשות לאחר תום פרשת ההוכחות כולה, ובטרם סיכומים. בהחלטתי הבהרתי:
"אני מצפה שהצדדים יתאמו מועד מוקדם ככל האפשר לדיון ביניהם, והיה אם יניב המפגש ביניהם הסכם פשרה כמצופה, או כל הסכמה אחרת שתייתר המשך דיון, יודיעוני על כך מיד, ולא יאוחר מאשר שבועיים מהיום. עם קבלת הודעתם, אפעל בהתאם, לצורך סיומו של התיק, אם בדרך של מתן פסק דין, ואם בדרך של קביעת מועדי סיכומים".
ביום 5.11.01, הגיש לי ב"כ המשיב, "מודעה" בה הודיעני על החלטת פקיד השומה לבטל הצו נשוא הערעור דנא, בעקבות ההתפתחויות המתוארות לעיל. ברצוף, עתר ב"כ המשיב במודעה זו, למחיקת הערעור בעקבות ביטול הצו, וזאת, תוך הימנעות מהטלת הוצאות עליו, עקב כך.
לכך, התנגד בא כוחו המלומד של המערער נחרצות. לשיטתו, משנשמעו ההוכחות ומשהביאו אלה לשינוי עמדת המשיב בתיק, דין הוא שהערעור יתקבל, ושהמשיב יישא בהוצאות המשפט במלואן.
ב. נראה לי, כי בכל הנוגע לדרך סיומו של התיק, הצדק, עם עו"ד שוחט. רוצה לומר, אין בהודעת המשיב בשלב דיוני זה, כדי להוביל למחיקת הערעור בניגוד לדעתו של המערער עצמו. משנוהל התיק כפי שנוהל, ומשהגיע המשיב למסקנה כי דין הצו להתבטל, אך טבעי הוא שיתקבל הערעור. עצם ההחלטה לביטול הצו משמעה בנסיבות הענין, קבלת עמדתו של המערער על כל המשתמע מכך, להבדיל ממחיקתו.
בנקודה זו, אינני סבורה שיש להסיק לעניננו מהילכת סב-גל (ר', ע"א 73/62 פקיד שומה תל אביב נ' חברת סב גל בע"מ, פ"ד טז, 2509); אף לא מהחלטתי אני, בפרשת סייבו (ר', עמ"ה 1012/99 סייבו בע"מ נ' פקיד שומה ת"א 1, מיסים יד/1 ה-311) עליהם סמך ב"כ המשיב בקשתו.
בענין סב-גל דובר בביטול שומה בעקבות פנייתו של המשיב שם, להליך לפי סעיף 147 לפקודה. מה שאין כן בעניננו. לא זו אף זו, אין מצב הדברים כאן, זהה למצב דברים שנוצר בהליך אזרחי רגיל, בו "התובע חזר בו מתביעתו או שהנתבע פרע" כלשונו של השופט ויתקון בעניין סב-גל. שהרי, לא המערער - שהוא התובע בעניננו - הוא זה שחזר בו מתביעתו; ולא המשיב - שהוא הנתבע - הוא שהודיע שפרע. המשיב, שהוא "הנתבע" בערעור, פשוט חזר בו מעמדתו, ואין הכלל שנקבע בענין סב-גל, פועל עליו בעניננו.
מה עוד, כאשר מקובלת עלי גם הטענה, לפיה, "מחיקת ערעור יכול לבקש מי שהגישו, והמשיב לא הגיש את הערעור...." (ר' ע"ש 510/95 מסגריית קינג נ' מנהל מע"מ, מיסים י/3, ה-241, ה-242).
כן הדבר בענין סייבו, שגם בו הודיע המשיב על פתיחת השומה לפי סעיף 147 וביטול הצווים במסגרתו, וזאת, בטרם שלב ההוכחות.
בין כך ובין כך, נראה לי כי נסיבותיו של הענין בפנינו, מחייבות קבלת הערעור, כפי שסבר בצדק ב"כ המערער.
ג. אשר לנושא ההוצאות, בנקודה זו אני רואה להעדיף את עמדת המשיב על זו של המערער. בראש כל, יש לומר בענין זה, כי החומר שהונח מלכתחילה בפני המשיב, בנושא מימון רכישת הדירה, היה חומר שעורר אוביקטיבית סימני שאלה מהותיים, אשר חייבו הצגת ראיות של ממש מטעם המערער לצורך אישוש הסברו. עצם הטענה, לפיה, מומנה הרכישה על ידי מתנה שנתקבלה מן האב בחו"ל, היא טענה שאין לקבלה על פניה. שכך אומר השופט צבי טל על טענה מסוג זה בענין יונה יונה נ' פ"ש ירושלים, עמ"ה 19/85, 18 מיסים ג/6 ה-21, ה-25:
"טענת הלוואה מקרובים היא תמיד טענה חשודה, אבל כאשר, כמו במקרה דנן, היא מוכחת מעבר לספק, אין כל סיבה לדחות אותה. מלבד עדות המערער ועדות אמו על ההלוואה, הוצגו ראיות אובייקטיביות מהימנות...".
בעניננו, אין לומר על המסמכים שהציג המערער למשיב לצורך אישוש העברת הכספים אליו מאביו, היוו "ראיות אוביקטיביות מהימנות", שהרי לא דובר בהם כאמור בהעברת הכספים לחשבונו של המערער עצמו, אלא לחשבונו של אדם אחר, עלום, שדבר לא הוסבר גבי זהותו וגבי זיקתו לכסף או לדירה.
כלום יכול או רשאי היה המשיב לקבל הסבר זה, ומסמכים אלה, מבלי להבטיח נכונותם?
עולה מן האמור, כי בכל מקרה, היתה הבאתו של האב ארצה, חיונית לצורך הבהרת התמיהות שעלו מהסברי בנו, וזו לא בוצעה אלא ברגע האחרון, לאחר שכבר בוזבז זמנם של הצדדים ושל בית המשפט, כאחת.
יוזכר בהקשר זה, כי הגם שמדובר באדם קשיש, לא היתה בעיה לזמנו לארץ, שהרי כאן משפחתו, שאותה נהג לבקר, ממילא.
ודוק, אין ספק, ששונים היו פני הדברים, אילו, טרח המערער וזימן את העד כבר בשלב ההשגה, או, לפחות בשלב שלאחר הדיון המיקדמי, כפי שהוצע לו. אילו אז, סרב המשיב לבטל הצו, היה בכך כדי להצדיק הטלת הוצאות גבוהות עליו. לא כך, כאשר עמד המערער על קיום ההליך בבית המשפט, ועל השמעת העד רק בשלב הדיון בתיק לגופו.
בנסיבות אלה, איני רואה להטיל על המשיב, שנכון פעל בהחליטו לבטל הצו, אלא הוצאות סימליות בסך 1,000 ש"ח שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מתום שבוע מהיום ועד לתשלום בפועל.
ניתנה היום ג' בכסלו, תשס"ב (18 בנובמבר 2001) בהעדר הצדדים.